כשהמחשבות שלי נודדות בניסיון להתרכז בהווה
דווקא המציאות מרגישה לי ההתנתקות ממה שקורה
האוויר נעשה חד, בכל נשימה
מחליקה, משוננת, על החזה עולה האשמה.
קולותיי נאלמים ובמקומם מופיע כיסא
בחדר לבן שאליו אין נכנס ואין יוצא
הן מזמינות אותי לשבת בו, המחשבות, ומתחילות לבחור בקפידה
מחטים עדינות ודקות לכל מחשבה רעה
הן תופסות אותי וכובלות אותי
בַּכסא
כל אכזבה חודרת לבטני
כל פחד מוחדר לגרוני
וההדחקה פורצת בגלים מתוך החתכים שבראשי
למרות שכל מה שקורה בזמן שאני חושבת הוא לגמרי פרי דימיוני
המחטים כואבות בדיוק כמו בטיפול אמיתי
אני מחליטה לסיים את הסימפוניה ודי
אין טעם בלהמשיך לנסות זה יותר מדי
הרי התרכזות בנשימות רק נותנת קצב לכאב
וזה ידוע שלב פצוע לעולם ישאר תאב
לָסבל
אני מנסה
לוקחת עוד שאיפה
כל מחשבה ומחשבה, מקבלת את מקומה
כל מחט ומחט, אל גופי מסופחת
לאט לאט בקבלה שקטה
הזרימה הופכת לסדירה
עם שרביט המנצחים של הנשימה
יש רגיעה.
