בכל מקום מפוזרות בחיינו מילים.
בעלות וחסרות משמעות, בראש סביבנו ובסביבתינו.

מאין מגיע ההכרח להעלות משהו לכתב?
מאיפה ההכרח שלנו כבני אדם לקבע אותו בדיו, וירטואלי או פיזי,
בתקווה שישרוד לפחות עד שהדף יתכלה?
באשליה שישאר כך לעד.

הפחד מאובדן מילים.
את מפחדת להישאר איתן לבד וחולקת אותן על נייר קטן.

מהפחד לאבד אותן את כותבת דף או שניים ושמה במגירה,
שהופכת למגירות.
שהופכות לבליל מילים המפוזרות להן ביקום כמו מאובנים של חיה פרה-היסטורית,
שכל אחת בלי השניה לא מגלה לנו יותר מדי ולא משנה במיוחד.

ואז מישהו חושף עצם, מזיז לצד את האבק וקורא.
רואה מילים על מדבר וקורא על חלל.
הוא לא מכיר אותך ופוסק כי המאובן הוא בכלל מטאור.

הפחד הופך להתרגשות,
החשיפה מראה את מילותייך באור שונה לחלוטין,
מרחיבה ומעמיקה אותן, מחברת בניהן,

בינינו.

אני מזמינה אותך להתחבר,
לקחת עצם קטנה, שיא, קטע או מילה.
אולי היא תשתרש בך ומתוכה יגדלו מילים משלך,
שלא תרצה לאבד.