“את חושבת שבוקסינג דיי מגיע מהמילה קופסא?" שאל גבריאל, מעסה בעדינות את העוף לארוחת הערב שלו ושל סינדי.
"נראה לי… הכל באריזות" עניתי
"אמרתי לך!" התפרץ חואן ובמבטו של גבריאל נדד אל ארונית המטבח במבוכה.
"למה מה חשבת שזה?" שאלתי,
"הוא חשב שזה בוקסינג" צחק חואן.
גבריאל הרים ידי אגרוף עם חיוך מבויש "את יודעת, כי הולכים מכות בתור כמו ביום שישי השחור**".
למחרת הלכתי עם חברה של גבריאל, סינדי, אל הקניון. מוכנות לכל תרחיש יצאנו מוקדם ובראש מורם.
רחבת הכל-בו הראשונה הייתה דיי מנומנמת, לאכזבתה של סינדי שהתאמנה על דחיפות המרפקים שלה. המוכרות עוד לא התחמקו מלקוחות והאיפור שצבע את פניהן עוד לא נמרח.
הסימן היחיד לעתיד לבוא היו השלטים האדומים, בוהקים ומנויילנים סביבנו. אולי מאות מהם בכל חנות. על כל מדף, תלויים מהתקרה ובכל פינה, מכריזים על הנחות שונות, מסנוורים אותנו בהשתקפותם בפלורסנט. קמצתי את עיניי. לנגד עיניי מטרה אחת בלבד- מציאת זוג נעליים.
תחליף לזוג שלי, שמלאות בחורים ומזכות אותי בגרביים ספוגות בירה על כל שלולית שאני חוצה בבר.
חנות אחר חנות, עברנו במבוך רצפת השיש. נדמה היה שבכל חנות מגבירים את האורות כדי שיכנסו אלייך דרך האף ושהחמצן יצא לך מהעיניים. ככה החושים שלך כבר לא יכולים להבדיל בין סוגי הנעליים או האנשים הבלתי-נגמרים סביבך.
בכל המבחר לא מצאתי את מבוקשי. ככל שעברנו עוד חנויות היה נדמה שיש יותר חנויות שצריך לעבור בהן. לא משנה כמה רדפנו אחרי המוכרות שמצאו מסתור במחסני החנויות. ככל שהחנות הייתה גדולה יותר, ככה היא סגרה עליי. סידני לקחה פיקוד. ניסיתי לפלס את דרכי אליה, עוקבת אחרי תלתליה הקופצים ממקום למקום, לעיתים נוגעת בכתפה, לעיתים מתרחקת אך בעיקר משתרכת.
אחרי כמה שעות שנראו כנצח פגשנו את חואן בקלווין קליין, הוא רץ אלינו והושיט את ידו לחטוף מאחורי גבי תחתוני בוקסר שחורים, עם תג אדום גדול. אחרי זה, אני לא זוכרת הרבה. רק שחשבתי לעצמי שכל דולר שאחסוך על קניית נעליים לעבודה, ילך לחופשה מהעבודה- שאני חייבת אחרי המסע הזה.
סינדי לחצה אליי בקבוק מים ואמרה לי ברכות "את נראית נורא", היא הושיטה את ידה אליי בחיוך ולקחה אותי דרך אחת חנויות הכל-בו ליציאה. בין הגרביים לתכשיטים נלקחו לריאותי עוד כמה נשימות של אוויר דחוס שהעביר בי רעד. השתדלתי לקמץ את עיניי כדי לא להסתנוור מעוד קומץ הסטנדים האדומים שהיינו צריכות לעבור.
לכמה רגעים, עמדנו בחניון בשתיקה. ידי ריקות, השמש חמה.
סינדי נראתה לחוצה "פשוט יש שם כמה בגדים שהחבאתי ליד הסטנד שעברנו, נתראה מאוחר יותר".
התחלתי ללכת ברחוב השקט לכיוון החוף, זה היה יום יפה בחוץ.
הבתים היו שלווים בשעת צהריים מוקדמת זו, נדמה היה אפילו שהכביש נח משאגות הגלגלים.
על שפת אחד הבתים הלבנים, עם הדשא האופייני שמפריד בין הרחוב וביני לבית, חיכו להם כמה דיסקים ישנים ומספר חולצות מכופתרות לעוברים והשבים.
ובינהם, נחה לה נעל אדומה, בדיוק במידה הנכונה.
____________________________________________
