"פשוט לשחרר?" שאל רונן בפחד "פשוט לשחרר".
בבוקר כשעלה על הרכבת של 8 ועשרה הוא לא חשב ששם ימצא את עצמו עוד כמה שעות.
הוא חשב, או יותר נכון ניסה שלא לחשוב, על התמונה מאתמול שתחרט לעד בראשו.
אשתו עירומה בשפגאט ("מתי היא בכלל למדה לעשות את זה?") מעל יוסי השכן. שתי זוגות עיניים בשוק. השוק בעיני אשתו נעלם לאחר כמה דקות והוחלף בפיה שצועק "סגור את הדלת!".
התמונה הבאה הייתה דלת סגורה, לבנה, עם מעט כתמים צהובים מהבלאי.
לעומת זאת, השוק שהיה מרוח על פניו של רונן, לא נעלם.
הוא אפילו העז לאחר לרכבת של 8 בניסיון ליצור ארשת פנים רגועה מול המראה.
הוא הגיע למשרד עם דפיקות בחזה, הוא מעולם לא איחר. "בוקר טוב!" ניסה לעורר את המזכירה הרדומה.
"אני מתנצל על האיחור רינה", עוד מבט לעיניה השקועות במחשב "מה שלומך?" הניסיון השלישי זיכה אותו בהרמת גבה "בסדר" .
רונן עבר בין השולחנות, וקמל אל כסאו.
הוא פתח את הדוח השנתי לרשות המיסים של חברת 'מיץ למיצי- שייקים לחתול ולך בע"מ" ותהה לעצמו אם הנסיעות לתאילנד הן ליבוא השייקים או ליבוא החתולים, ושאולי זה בעצם אותו הדבר.
יולי אוגוסט עוברים בדוח, קו מפריד בין חודש ספטמבר לאוקטובר, קו עירום מקישקושים, ישר באופן מפתיע. עולה לו בחילת רעב, הרי לא אכל מאתמול אחהצ.
הוא מחליט לשלוף אחת משקיות הסנדוויצים ששם במקרר לשבוע.
ירין הבוס מאחוריו, "קצת מוקדם להפסקת צהריים לא רונן?" וטפח לו על הכרס בחיוך. "אתה יודע, אני צריך לדבר עם אשתך שתפסיק לפטם אותך עם הסנדווצי חומוס וחסה האלו."
רונן מניח את השקית "אני עובד על התיק של מיץ למיצי, הרבה נסיעות לחול השנה.. לא קצת חשוד?"
ירין צוחק "חשוד חשוד… המניאק הזה לא יכול להזמין אף פעם לאחד הכנסים האלו?"
כשחזר למשרד, עצם את עיניו ומיד פתח.
יש הודעה עצבנית מהגננת "למה אף אחד לא הודיע על הילד?"
הוא קם מהשולחן ויוצא מהמשרד.
השעה הייתה שעת צהריים מוקדמת, מזג האוויר היה נעים וקליל על פניו. הרבה זמן הוא לא יצא מהמשרד באור. על הרחוב הוא רואה פניה לפארק ירוק והחליט להתיישב.
הפארק היה מאופיין בהרבה צבעים – בחור שמנמן ישב על הספסל ממול, והתענג על קרטיב, זוג בנות רצות, עוד צעיר שהלך עם כלב מתוק.
אופניים אדומות מתפרצות לתמונה ועליהן בחור מזיע. הוא מחליט להתיישב ולהתנשף בדיוק ליד רונן.
"וואי אחי יש לך אולי בקבוק מים? שכחתי למלא את שלי מקודם ואני גמור."
רונן עונה לו בציניות "יש לי גם סנדוויץ חומוס וחסה רוצה?"
"אני אשמח! וואי תאמין לי היום הזה רק משתפר!" הוא אמר לו בחיוך ענק.
"רוצה בנתיים סיבוב על האופניים?" שאל בפה מלא.
"האמת שאני לא יודע לרכב"
"מה אשכרה?"
"כן"
"אשכרה בתור ילד לא למדת?"
"לא" רונן הרגיש שסבלנותו פוקעת, החיוך של הבחור רק התרחב.
"אחי, אני חייב לעשות לך סיבוב, אני רוכב כאן כל יום- זה מה ששומר אותי שפוי"
"לא זה בסדר באמת, אני ממהר"
"אחי, שלוש דקות אתה מסיים עם זה. מה אכפת לך"
"פשוט לשחרר?" שאל בפחד.
"כן, תמשיך פשוט, תהנה מהדרך זה יופי של דבר."
הוא התחיל להניע את רגליו, ולחוג סביב הספספל, הבחור מחא לו כפיים.
אחרי כמה שניות נפל לאדמה.
"נתראה כאן מחר?" אמר עם יד מושטת לרונן.
"בטח" אמר מאושר וחזר לבית בחיוך גדול, "לא תנחשי מה קרה היום, למדתי לרכב על אופניים" פתח את הדלת הלבנה והתחיל לנקות את הדם שהספיק להפוך לחום.
