איך לחץ רגשי הופך במהרה לפיזי כאשר אנו נוגעים במשהו באמת אינטימי? 
למה ידיי בי בוגדות ודווקא כשאני רוצה לגעת הן רועדות?
הן רוצות לנוע ברכות, ואני לא נותנת להן לשדר יציבות.
אני רוצה להפגין אסרטיביות וכופה עליהן זאת באגרסיביות.
במהרה הן הופכות מהססות ולא בטוחות. 

עדיין אני לא מבינה, 
למה עם כל נגיעה אני רק הופכת לרחוקה
למה אני לגמרי מתנתקת
מה אני מפספסת? 
האם אני פשוט כזו? מרחפת? 
אתה מסתכל עליי וחושב שאני בכלל לא מחוברת 
רואה את ראשו מחשבות מריץ 
'אולי היא ביישנית'
אני בראש שלי כבר על מונית

אנחנו מתנתקים לשני כיוונים שונים
הוא קובע שמחר נפגשים.
אני קובעת לעצמי 

שזה לא אני

זה שלו,

הוא כנראה לא אבוקדו בשל דיו.

מישהו שומע שם מחוץ לחלון חדר השינה?
אנחנו קרובים שני מטר ובמרחק עולם או שניים, 
בעיקר תקועה
בין שאכטה לשאכטה העשן סביב פניי קפא, 
הוא מדגדג לי באף 
מכביד על ריאותיי 
וממסך בין עינינו.

לעיתים אשתגע ואנפנף אותו מעלי 
רק כדי לגלות שהחדר 
אפוף בו כולו.
ואז אוותר וארדם בו 
כשהוא עוטף אותי כמו שמיכה 
חמימה, קלילה
וחסרת טעם.

הפחד נע בחלום בין המזרון לדלת.
בין מה שמתחתיו לבין מה שמבעד.

הבוקר מלא הבטחות
שהערב לא, שהיום כן
ואמשיך לישון 
עוד רגע עוד שעה
בתוך השמיכה.